תאטרון פלייבק – רמות רמז, בורלא 1, יום רביעי 19:00

שמי איתי, אני דרמה תרפיסט, שחקן ומנחה פלייבק. אני פה כדי לספר לכם מהו תאטרון פלייבק ולהזמין אתכם להצטרף לקבוצת הפלייבק שלי.

כשאני בא לספר על תאטרון פלייבק, דבר ראשון שאני חושב עליו זהו הסיפור והצורה; אז אני יכול לספר על התאטרון בצורת טקסט חופשי, ואני יכול לסגנן לו צורה של ראיון: שאלות ותשובות שיעשו סדר. אז בחרתי לראיין את עצמי ובהמשך אתייחס לבחירה הזו, איך היא נוגעת במה שאנחנו עושים בתאטרון הפלייבק.

אז מהו תאטרון פלייבק ?

תאטרון פלייבק שייך למשפחת תאטרוני האלתור. בפועל זה אומר שאין מחזה כתוב , אין כוריאוגרפיה, וכל מה שנעשה בין השחקנים מאולתר בו במקום. הוא הומצא בארה"ב בשנות ה 70 ומתקיים היום בעשרות מדינות. ההבדל בינו לבין תאטרון אימפרוביזציה ("אימפרוב")  הוא הסיפור. ב"אימפרוב" הבנייה של הסיפור והעלילה היא ללא קשר למספר חיצוני, ואילו בפלייבק הבסיס לסיפור מובא מאדם מהקהל או ממשתתף בקבוצה, המשתף בסיפורו האישי.  הסיפור האישי הוא הבסיס לאלתור שמוצג עבורו.

אז איך יודעים במה לבחור ?

ראשית אפשר גם וגם . בעיניי יש הבדל מהותי בין השניים. אני התחלתי ב"אימפרוב" וגדלתי על היסודות שלו: החופש, ההקשבה, היכולת לבנות עלילה באופן ספונטני ומפתיע;אבל ברגע שפגשתי בפלייבק הבנתי שהחיבור לסיפור האישי ולאדם, משלב את כל אלו ומוריד את העומס על בניית העלילה ויצירת הסיפור "המוצלח". במקום זה, הפלייבק מתמקד במספר: איזה רגע מהסיפור משמעותי עבורו, מה הוא בעצם מספר לי ברבדים עמוקים יותר, למה הוא זקוק ואיך אני באופן אומנותי מזקק את המהות ומציג לו את זה.

אז מה בעצם קורה בקבוצה, בתיאטרון ?

דבר ראשון נפגשים אחד עם השני. זה תאטרון קהילתי והדגש הוא על הקהילה ועל האנשים בה. זה מקום שיוצר חיבור בין אנשים. המפגש בנוי מחימום תנועתי, אימון הדרגתי על מיומנויות משחק, אלתור ופלייבק, ובחלק האחרון מגיעים כמובן הסיפורים: השלב בו המשתתפים חולקים סיפור ורואים אותו מוצג לפניהם על הבמה.

דיברת על מספר סוגי מיומנויות, אתה יכול לפרט?

כן. בקבוצה אנחנו גדלים גם מתוך שיתוף הסיפורים כמספרים, גם מתוך קבלת הסיפורים כקהל, וגם כשחקנים. ככאלו, חלק מתהליך הוא הכשרת יכולות המשחק. חלק אחד מתייחס לעבודת שחקן, שזה כולל שיפור היכולת ההבעתית, התנועה, ההתייחסות לחלל ולאסתטיקה על הבמה. חלק נוסף מתייחס למיומנות אלתור (משותף  עם ה"אימפרוב") ועובד בעיקר על ההקשבה בין המשתתפים ועל ההבניה המשותפת של רעיון. חלק אחרון מתייחס למיומנות פלייבק: כיצד השחקנים, מתוך הסיפור ששמעו, מזקקים את המהות ונותנים צורה לתוכן . לתוצר הזה קוראים 'החזרה' (מתוך ההבנה שהסיפור מוחזר אל המספר).

זה נשמע מאוד קשה

כן נכון, זה דורש מיומנות. הנה ציטטה של אחת המשתתפות:

"הפלייבק הוא אתגר עצום. דורש מאיתנו ריכוז עצום, להקשיב באמת. לבנות בעצמנו את התסריט וגם להיות הבמאים של עצמנו ולהיות מוכנים בו זמנית ששחקן יוביל לכיוון שלא צפינו ואנחנו מחויבים לזרום איתו. וכל זה בקלילות כמובן. בנוסף יש גם מוזיקה ופעילות של הגוף , בקיצור הפעלת כל היכולות האנושיות". 

אני מצטרף, זה אכן קשה וזה תהליך שלוקח זמן. הבניה ההדרגתית מאפשרת כבר מהמפגש הראשון לחוות את ההרגשה של לעלות על במה , וגם את הנראות ואת תחושת ה"ביחד" האדירה שסיפור שסיפרת, מוחזר אליך. בשלב הזה תמיד יש חיוך על הפנים של המספר. הנה עוד ציטטה של אחת המשתתפות :

"פלייבק בשבילי הוא מקום שאניי יכולה להביא אליו את עצמי כפי שאני. רגע מכונן שזכור לי אירע במופע פלייבק בו השתתפתי שהתקיים במכון לנשים מוכות. אישה צעירה סיפרה בארשת פנים רצינית על הליכה לים עם שני ילדיה הקטנים , ואת החיוך שהאיר על פניה כשהחזרתי לה הסיפור בדמות בתה. "

ומה התפקיד שלך בתוך כל זה ?

אני המנחה. זה אומר שמצד אחד אני כמו המשתתפים: אני צריך להיות קשוב למספר, לשחקנים ולתהליך הקבוצתי;ובו זמנית אני חושב ומזהה איך לקדם כל אחד באופן אישי ואיך להפוך את הקבוצה לאנסמבל (הרכב שעובד יחד). מדי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שהדבר הכי חשוב בקבוצת פלייבק זו הקבוצה. בהתחלה הייתי שם דגש על הפן התיאטרלי . גם היום אני שם דגש על כל המיומנות אבל מדי פעם מזכיר לעצמי שהמפגש האנושי, שיתוף הסיפורים והגדילה מהם, הם החשובים . ההתפתחות המקצועית מתרחשת במקביל והיא רק חלק מהמרקם של התהליך.

הנה עוד ציטטה:

"הפלייבק בשבילי הוא מקום שבו באמצעות סיפורים אישיים נרקמים קשרים בינאישיים מיוחדים. הפלייבק זה הקשבה לאחר, אימפרוביזציה ואפשרות להביא זיכרונות של עבר הווה המערבים רגשות מגוונים כמו צחוק הנאה התרגשות ולפעמים גם כעס ובכי..."

הרקמה האנושית זה מה שמחבר בינינו, וגם אני בתוך זה, מחפש את החיבור והשייכות.

הזכרת תהליך של גדילה , איך זה מתרחש ?

הגדילה מתרחשת מתוך מגוון התפקידים שלנו בקבוצה. כשחקן שמגלם על הבמה דמות בסיפור של משתתף אחר, השחקן מרחיב את מנעד תפקידיו על הבמה ובחייו. מתוך המחויבות למספר, השחקן יכול להעז יותר ולהרחיב ואת מנעד רגשותיו. לדוגמא על במה יכול להיות ששחקן ירשה לעצמו לכעוס בשיא העצמה, מה שבמציאות הוא לא מעז.בנוסף הוא מרחיב את היכולת האמפתית שלו ולהיות בנעליו של אחר. זה כשחקן; תפקיד נוסף שהמשתתפים גדלים עימו מתרחש על כיסא המספר. כבר בשיתוף הסיפור, המספר חולק רגע מחייו עם שאר המשתתפים בסביבה בטוחה ותומכת. ה'החזרה' מאפשרת לו לצפות בסיפורו מחוצה לו ומהדהדת בתוכו; הוא מרגיש נראה. זו תחושה עוצמתית והיא הבסיס לקבלה שזה הצורך הבסיסי ביותר שלנו. במקביל לנראות מגיעה היכולת של המספר לראות דברים נוספים: מתוך פרספקטיבות נוספות שהוצגו על ידי השחקנים, המספר יכול להרחיב את ההתבוננות שלו על עצמו, על מערכות היחסים שלו, על חייו. הוא גדל.

זה נשמע אדיר ?

אכן כך, אני מאמין בתהליך הזה מאוד. העשייה שלי מתרכזת לתוך זה במספר היבטים בחיי'ומבחינתי להתעסק בפלייבק עוד ועוד ועוד.

אז איך נסיים ?

אסיים תחילה בחוב שלי מתחילת הריאיון, בו התייחסתי לצורה ולבחירה בראיון כצורה שנותנת משמעות. בתחילת הדרך בפלייבק אנחנו משתמשים בתבניות קיימות שנוצרו עם השנים בקבוצות השונות בעולם. זה עושה סדר ונותן אפשרות לאנשים להביע את עצמם בתוך מסגרת ברורה. ככל שמתקדמים, הצורך להיאחז בתבניות יורד והשחקנים יותר ויותר מסתמכים על יכולות האלתור שלהם ליצור תבנית שנותנת משמעות. אנחנו קוראים לזה 'החזרה פתוחה'. העובדה שבחרתי לכתוב בצורת ראיון, מראה כנראה, שאני לא מורגל בכתיבת טקסטים ושאני צריך את התבנית ליצירת משמעות ותוכן ברור.  זה באמת כך 

משהו נוסף?

מלא סיפורים;  אותם אשאיר לקבוצות הפלייבק.